נכון להיום, 23 באוגוסט 2023, עומד מספר הנרצחים בחברה הערבית השנה על 158. שיא מזעזע של כל הזמנים. המשמעות הקשה של הנתון הנורא הזה מתעצמת אף יותר לנוכח ההבנה שמדובר ב-158 משפחות שחייהן השתנו ללא הכר. יש לזכור שמספר זה אינו כולל את אלו שנפצעו, בגוף ובנפש, ואינו כולל גם מאות אלפי גברים, נשים, ילדים, צעירים ומבוגרים, אזרחי מדינת ישראל, שחיים בתחושה מתמדת של פחד וחשש קיומי אמיתי לחייהם ולחיי יקיריהם.
אירועי האלימות, שמתרחשים באופן יום-יומי במרחב הפרטי והציבורי בחברה הערבית, חייבים לטלטל את כולנו – ערבים ויהודים כאחד. קהילות החיים הנפרדות של החברה הערבית והחברה היהודית מהוות תשתית לתפיסה המוטעית של 'הם ו'אנחנו' ונוצרת תחושה ש'עליהם' לטפל בבעיות 'שלהם' ו'אנחנו' נטפל בבעיות 'שלנו'. אולם זו אינה בעיה פרטית של קהילה כזו או אחרת ולא עליהן מוטלת החובה לפתור אותה. אין כאן מקום לישראל הראשונה, השנייה והשלישית, זוהי בעיה של החברה הישראלית כולה, על כלל גווניה, ויש להתמודד עימה במגוון ערוצי פעולה ברמה הלאומית, החברתית והחינוכית.
במאמר זה אנחנו בוחרות להנכיח את מקומה של השותפות הקיומית בין שתי החברות תוך שימת דגש על הדברים שכל אחד מאיתנו, אנשי חינוך וכל מי שעובד עם הציבור הרחב, יכול לעשות כדי להביא לשינוי המצב. בואו לא נעמוד מן הצד ונמתין רק לצעדים מדיניים ברמה הלאומית, בעת שהפשיעה הולכת וגוברת. האחריות על מציאות חיינו היא ללא ספק משימתה של ההנהגה הלאומית, וישנם לא מעט צעדים שחייבים להינקט על ידי המדינה כדי להשיב לרחוב הישראלי תחושה של ביטחון אמיתי, אך יחד עם זאת חשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש אחריות לפעול ליצירה ולעשייה המקדמות צמיחה והתפתחות במרחב שבו אנו חיים.
אנו במרכז ק.מ.ה רואים באיתנות קהילתית ככזו שרואה את המייחד לצד המאחד, שמאפשרת בידול מכבד לצד חיים משותפים של קבלת האחר ומהווה את אחד המפתחות לחיזוק של קהילה במשבר.
איתנות קהילתית ראויה שמה דגש על שלושה מרכיבים עיקריים:
- פיתוח מנגנונים של מעורבות ועשייה קהילתית – מידת הקהילתיות נמדדת בכמות ובאיכות הקשרים החברתיים הקיימים ברמה המקומית. קהילתיות חזקה מייצרת רשת תמיכה וביטחון בין יחידים וקבוצות ומגבירה אמון ומחויבות בין אנשים. פיתוח של מנגנונים כאלה יכול להתחיל גם במעגלים הקטנים שמסביבנו – קיום של מפגשים ומעגלי תמיכה בנושא האלימות עם הקרובים אלינו אישית ומקצועית, שיתוף של אחרים בקושי ובמצוקה שלנו, הן לשם קבלת תמיכה והן לצורך חשיבה משותפת על האופן שבו ניתן לפעול, דיבור על קהילה אזורית המשלבת חברה ערבית וחברה יהודית ועוד. כל מנגנון כזה מחזק את תחושת העשייה הקהילתית, מקטין את תחושת חוסר האונים שהאלימות מעוררת ומעודד את הסביבה לפרואקטיביות.
- שימוש בנכסים מקומיים – נכסים מקומיים הינם כלל המשאבים העומדים לרשות הקהילה לצורך מימוש מטרה וכדי להשתמש בהם צריך קודם כל לזהות ולמפות אותם. יש לכם רעיון לקיום של מפגש קהילתי שעוסק בנושא האלימות? מצוין! באיזה מרחב ציבורי ניתן יהיה לקיים את המפגש? האם הוא יכול לשלב קהל יעד מהחברה הערבית ומהחברה היהודית? מי האנשים שיכולים לסייע בארגון? מי יכול להפיק ולפרסם ברשתות החברתיות? כל אלו הם נכסים פוטנציאליים שמקיפים אותנו, ולרוב אנו לא ערים מספיק לקיומם. פעולת המיפוי תציף אותם וכך נוכל להשתמש בהם לפיתוח של מנגנוני מעורבות ועשייה הקהילתית ולחיזוק ההכרה המשותפת שאנו לא לבד
- חיזוק תחושת השלומות (פיזית, רגשית, נפשית) שלנו ושל הסובבים אותנו – התעניינו במתרחש, תמכו בכל דרך אפשרית בנפגעים בגוף ובנפש, חזקו את הזהות המקומית ואת תחושת הגאווה ביישוב, בקהילה או באזור שלכם ובכך תגבירו גם את היכולת שלכם להשפיע על המצב. התבוננו על החברה הישראלית כמכלול, בעין אמפתית ומיטיבה, וקיימו אירוע קהילתי, אם אפשר כזה שיהיה משותף לחברה הערבית ולחברה היהודית. חיזוק קשרים ויחסים מיטיבים בתוך החברה הישראלית הוא אינטרס בעל חשיבות לאומית בכלל ובשעת חירום, כמו זו בה אנו מצויים היום, בפרט
שלושת ערוצי הפעולה הללו מדברים שותפות ומתכנסים לכדי יצירה וחיזוק של מנהיגות מקומית שלוקחת אחריות על בנייה של מציאות מיטיבה, שמוקיעה מתוכה את האלימות והפשיעה. את שלושתם יכול כל אחד מאיתנו לקדם בזירה שלו מכיוון שכולנו מהווים את המנהיגות המקומית, כל אחד ביישוב או בקהילה שלו. אנחנו האנשים שלהם ציפינו!
במסגרת פעילותנו רבת השנים במערכת החינוך בישראל, בחברה הערבית ובחברה היהודית כאחד, אנו במרכז ק.מ.ה-אורנים רואים באנשי החינוך סוכני שינוי משמעותיים ביותר, מנהיגים בתחום השפעתם, שזכותם וחובתם להשפיע על המציאות הקיימת.
לצד העיסוק החשוב בתוכניות לימודים ועידוד למצוינות הישגית, על אנשי החינוך לזכור תמיד כי הם אמונים על חינוכו של הדור הבא, על תפיסת הזהות שלו, על מצוינותו הערכית, על עתודת המנהיגות של מדינת ישראל. זו אחריות גדולה שחשוב להתייחס אליה במשנה כבוד וזהירות ולנצל אותה להיכרות עם המורכבות של החברה הישראלית ועם המשותף לצד השונה וכן לפיתוח תחושה של קולקטיביות, אמפתיה, אחריות ואכפתיות כלפי האחר, בין אם הוא שכן קרוב או אח רחוק.
אנחנו קוראות במאמר זה למנהיגות המקומית ולאנשי החינוך בחברה הישראלית על כלל גווניה – אל תישארו אדישים! הביעו דעה, שמשו דוגמה והוקיעו את האלימות כפתרון ליישוב סכסוכים, במפגשי למידה בכל הדיסציפלינות, ולא רק בשיעורי חינוך וכישורי חיים.
החברה הישראלית מדממת.
זו העת לקחת אחריות קהילתית וחינוכית לדבר שותפות וליישם מנהיגות הלכה למעשה!
