אחד הפולמוסים המהותיים והעיקשים ביותר בתורת הדמוקרטיה הוא הדיון על אופייה והיקפה: האם היא אמצעי או מטרה, האם היא פרוצדורה או ערך, האם היא מוגבלת לתחום הפוליטי או שמא היא דרך חיים. החשיבות שבהבחנה הזו חורגת מעבר למחלוקת אקדמית-רעיונית ופולשת אל הממד היישומי-ממשלי לפיו מנווטים חיינו הציבוריים. עמדות קוטביות ופירושים שונים של סוגיית תפקיד הדמוקרטיה יוצרות התייחסויות מגוונות, ולרוב נוגדות, לפלורליזם רעיוני ולקיום בצוותא.
הדמוקרטיה בישראל רעועה ומקרטעת מכיוון שהיא דמוקרטיה של פרוצדורה, לא של מהות. מבחינה תהליכית, הכל קיים: יש בחירות, יש שלוש רשויות, יש איזונים ובלמים ויש חרויות פרט. אבל רוח הדמוקרטיה, המחויבות אליה בכל תנאי, וההפנמה שהעיקרון החשוב ביותר שלה איננו שלטון הרוב אלא שמירת זכויות המיעוט, השתתפות ציבורית מתמדת כבקר על שגיונות המנהיגות, ושיח וחיבור בין הרצונות השונים בעם. זוהי הדמוקרטיה המהותית להבדיל מזו הפורמלית. דמוקרטיה כזאת היא מאתגרת ומפרכת. היא השתתפותית, היא דיונית, והיא עלולה להיות מייגעת.
ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות האיצו תהליכי כרסום מתמשכים. גם יסודות הדמוקרטיה הפרוצדורלית עומדים עכשיו בסכנה ממשית של התמוטטות. פסקת ההתגברות, תהליכי מינוי השופטים, וכל מחטפי החוק האחרונים שמכשירים עבריינים לכהונה ממשלתית תוך התעלמות ברורה מהחלטות בג"צ, הם הכרזת מלחמה על הדמוקרטיה. בנוסף, חוסנה של דמוקרטיה תלוי בהשתתפות רחבה ושיח בין הקבוצות השונות בחברה. התקשורת בין הפרטים והקבוצות בחברה הישראלית לקויה ומשובשת וכל שיח או דיון אם הם כבר נפתחים, אינם עולים על פסים יעילים. בשל כך שוממות זירות הדיון הציבורי ודבר כמעט לא מתרחש בם מלבד אלימות מילולית ונאצות. בישראל קיימת דמוקרטיה למראית עין. זוהי יותר דמוקרטיה בע"מ מאשר דמוקרטיה בעם. חלקים נרחבים בעם מקבלים את הדמוקרטיה הפרוצדורלית מבלי לקבל את הדמוקרטיה הערכית. בשל כך הם רואים בדמוקרטיה טכניקת ממשל, אמצעי נוח עד להגעת ממשל אחר.
בישראל אין הזדככות נפש אישית לקראת דמוקרטיה ערכית. האזרח חבוק במנגנונים מפלגתיים ושבוי בשבלונת הדמוקרטיה הפרוצדורלית. לרבים מאזרחי ישראל החילוניים מסתכמת המחויבות (לא הזכות!) הדמוקרטית בגרירת רגליים אל הקלפי. לרבים מעמיתיהם הדתיים והחרדים דמוקרטיה בכלל איננה ערך אלא אמצעי, וגם הוא זמני. רבים מייחסים דמוקרטיה לתחום המפלגתי-פרלמנטרי ואילו בחיי המשפחה, החינוך, ומקום העבודה ממשיכים לתרגל צורות חיים הירארכיות ופטרוניסטיות צורמות ומדכאות. תרבות הדיון, החלפת הדעות, ההפריה ההדדית- כל הכלים בהם מצוידת הדמוקרטיה הדיונית, אינה קיימת ולכן האפשרות להיחלץ ממלכודות האנטי-דמוקרטיה בחברה הישראלית היא רחוקה. השיח הפוליטי המאפשר דמוקרטיה ערכית ויעילה גם יחד הוא חזיון נדיר בחברה הישראלית מפני שהסובלנות וההקשבה בין המחנות השונים לא קיימים. פלורליזם הדעות אכן קיים אך כל קבוצה וכל בעל דעה בטוחים שדעתם היא הנכונה ולאחרת אין זכות קיום. החברה הישראלית מפוצלת בערכי יסוד בסיסיים שלה וההבנות השונות לגבי רעיון הדמוקרטיה לא מתוועדים באף מרחב ציבורי כדי לגבש תפיסה משותפת.
הדמוקרטיה יכולה להיפגם מלמעלה, על ידי חוקים דרקוניים ומקבלי החלטות בעלי השקפות קיצוניות. אבל מקור הישרדותה הוא מלמטה, מהשטח- בחברה האזרחית, במלכ"רים, בתנועות חברתיות, באגודות מקצועיות, ברשויות מוניציפליות, בתושבים ובקבוצות של מוחות ומוחים. מכל אלה לא יוכלו מקבלי החלטות להתעלם. בשעת משבר, כמו זו שאנחנו חווים כרגע, חוסנה של הדמוקרטיה מצדיק את שמה: דמוס (אנשים ביוונית עתיקה) וקרטיה (עוצמה או שליטה)- הריבונות מצויה בעם, והוא זה שחייב לצאת ולהגן עליה.
