על פי הדת היהודית יום הכיפורים הינו יום שבו נחתם דינו של כל אדם למשך השנה הבאה. ביום זה מצווה ההלכה היהודית על צום ועל איסורים נוספים שמנתקים את האדם מההיבטים הגשמיים ומאפשרים לו להתמקד בשיפור הרוחני של ישותו. עיקרו של היום הזה הינו פרטי כביכול אך ניתן לראות בו גם היבטים חברתיים וקהילתיים רבים, חלקם גלויים וחלקם סמויים. במאמר זה אדגיש את ההיבטים שמחזקים את ההון החברתי המלכד במצוות ובמנהגי החג ואת מקומו בחיזוקה של המנהיגות המקומית והקהילתית.
בתקופת בית המקדש התבטאה נקודת השיא של יום הכיפורים בעבודתו של הכהן הגדול, המנהיג הדתי, בבית המקדש. תפקידו היה לכפר על העם ולברך את השנה הבאה עליו לטובה והשתקפה בו האחריות הציבורית שיש למנהיג קהילה על קהילתו. בתקופות מאוחרות יותר היה שמש בית הכנסת עובר לפנות בוקר בין בתי הקהילה, דופק על החלונות ומעיר את חבריה על מנת שישכימו קום לאמירת סליחות לפני יום הכיפורים. גם כיום שמור לבעלי התפקידים בקהילה מקום חשוב במסגרת אירועי הימים הנוראים בכלל ויום הכיפורים בפרט: רב הקהילה מנחה שיעורים ודרשות שמציפים את הנורמות וההלכות הנהוגות בקהילה; בעל התפילה, החזן, מוביל את תפילת החג הנאמרת על ידי הקהילה כאיש אחד בלב אחד; הגבאים והוועדות השונות דואגים שלכולם יהיה מקום וחלק בתפילה ועוד. מגוון המשימות והפעולות מזמן ניצול של ההון האנושי המקומי לטובת קידום הקהילה וצרכיה ומאפשר חיזוק של תחושת השייכות והמשמעות של הפרטים בקהילה.
"עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פ"ה, ב').
חיי קהילה שזורים באינטנסיביות, אשר מזמנת מפגשים בין-אישיים מורכבים, ואלו גוררים לא פעם פגיעה בין-אישית, במתכוון או שלא במתכוון. ניתן למצוא שכנים שלא מדברים, בעלי תפקידים שמסוכסכים עם חברי קהילה ועלבונות שנמשכים מימי 'אנו באנו ארצה'. יום הכיפורים מביא עימו הזדמנות ליישוב של סכסוך, לחיבור אנושי מחודש, להתנצלות הדדית או לחידוש יחסים.
ערכי חסד ונתינה הדדית מהווים אף הם חלק אינהרנטי מיום זה ומתבטאים בגיוס של משאבים לטובת משפחות נזקקות, סעודה מפסקת, אנשים מבוגרים, נשים שבני זוגן במילואים ועוד. הצוותים השונים בקהילה, הנשענים על הנורמות המקומיות, דואגים שאף אחד לא ירגיש 'לבד'.
כוחה של תפילה בציבור – לתפילה בציבור מיוחסים יתרונות מרובים שעיקרם 'מכפלת כוח' של הבקשות והתפילות. בנוסף, התפילה הציבורית מייצרת תחושה חזקה של 'ביחד' ומעצימה רגשות של שייכות וביטחון כתוצאה מהצטרפות לריטואלים ולמנגינות המוכרות, שנאמרים על ידי כולם ביחד, מהקרבה הפיזית ההמונית ומהמפגש ללא מילים.
יום כיפורים מעלה אתגרים הקשורים למתח שבין 'מסורת בית אבא' לבין המסורת והמנהג הקהילתי המקומי ולא פעם בוחרים חברי קהילה לפרוש מן הציבור לטובת קיום תפילות על פי עדתם – תימני, אשכנזי, ספרדי. הגם שההיפרדות הזו מובנת ונהוגה במקומות רבים ואף מתקבלת בעין טובה, היא מייצרת חלוקה למניינים קטנים נפרדים ופוגעת במידת מה בעוצמתה של הקהילה המלוכדת. קהילה שמשכילה לייצר תפילה המכלילה את מגוון הנוסחים או לחילופין אינה רואה בהיפרדות הזו איום על שלמותה – יוצאת מחוזקת מהמהלך ומההחלטה.
עם צאתו של היום הקדוש פונים חברי הקהילה לקיום המצווה הבאה בלוח השנה היהודי – בניית הסוכה. ניתן לראות את ההדדיות והסיוע החברתי שמתבטאים בחלוקה של חומרי גלם, בסיוע פיזי בבנייה או ברכישה של סוכה ובהמשך המסורות של אירוח משפחות בחג.
במהלך תפילת יום הכיפורים נאמר הקטע הבא: "אוחילה לאל אחלה פניו- אשאלה ממנו מענה לשון- אשר בקהל עם אשיר עוזו- אביע רננות בעד מפעליו". זהו טקסט קדום מאוד ומפורסם המושר בקול במהלך התפילה בכל הנוסחים כולם. למרות שהוא מיועד לחזן הוא כולל בתוכו הצהרת כוונות – "אשר בקהל עם", מכיוון שאת הדברים הללו יאמר בעל התפילה רק אם הוא בציבור, בקהילתו. זוהי אינה שירת יחיד אלא שירת הקהילה, רק פה טמון כוחה ורק כך הוא רשאי לומר מילים אלו.
