"את קלקלותיה של הדמוקרטיה יש לפתור בעוד דמוקרטיה"
(אברהם לינקולן)
אין זה מובן מאליו שמדינת ישראל הוקמה כדמוקרטיה. נהפוך הוא, רוב הסיכויים היו שלא תקום ככזו. אבות האומה ומייסדיה, אלו שהגיעו מאירופה ואלו שהגיעו מארצות ערב וצפון אפריקה, לא הגיעו ממדינות בעלות מסורות דמוקרטיות או פרלמנטריות. ברוסיה ובמרכז-אירופה, ממנה הגיעו מנהיגי התנועה הציונית המוכרים לנו היום בעיקר בשמות של רחובות (בן-גוריון, פינסקר, בורוכוב, טבנקין ועוד רבים וטובים), היתה נפוצה בסוף המאה ה – 19 ובראשית המאה ה – 20 מסורת של הפיכות, רציחות ומהפכות בזו אחר זו, ודאי לא השראה לדמוקרטיה תקינה.
ובכל זאת, הדמוקרטיה היתה שורש יסודי בהגות ובפעולה של התנועה הציונית משחר הקמתה. מייסדי המדינה שלנו היו מתקני עולם. הם לא חפצו רק בכינון מקום בטוח ליהודים בארץ ישראל, אלא גם בהפיכתה למדינה של מופת, מדינה מודרנית שעומדת בשורה ראשונה עם המדינות המתקדמות בעולם. בהקשר זה ראוי לציין שני טקסטים של הרצל, האחד 'אלטנוילנד' – ספר אוטופי שבו שרטט את דמותה העתידית של מדינה יהודית, וכולל בין היתר דגם של דמוקרטיה ליברלית, והשני, משפטו האלמותי שמתמצת בתוכו עד היום בעיניי את כוונת הציונות:
בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים
את החלק האחרון של המשפט הדגשתי כי לעיתים קרובות מדי הוא נשמט הן מן הכתב והן מן התודעה. למה הכוונה ב'משפט העמים'? ובכן בעיניי הכוונה היא שמדינת ישראל לכשתקום תעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר המקובלים בין אומות העולם, בכל מובן, כאילו עמדנו יום יום למשפט מול אומות העולם – וזכינו. אלו הערכים שעמדו לנגד אבותינו המייסדים בכל הקשת הפוליטית כמעט.
והם היו צריכים לעבוד קשה כדי לממש אותם. הדמוקרטיה הישראלית הצעירה שרדה תהפוכות רבות שיכלו לסרס ולמוטט אותה עוד מראשיתה. עצם הולדתה של המדינה במלחמת אזרחים עקובה מדם בין יושביה היהודים והערבים, קיומם של 3 כוחות צבאיים מנוגדים בתפיסות עולמם בתוך הצד היהודי (המחתרות) אשר החליטו בהסכמה (מי יותר ומי פחות) להתאחד לצבא מגן אחד, אתגר הקליטה של יהודי אירופה ואפריקה שהציפו את ישראל בשנותיה הראשונות, פרשת השילומים מול גרמניה שכמעט הסתיימה בכיבוש הכנסת על ידי מפגינים, תקופת הקצבות המזון (צנע) ועוד.
כל אחד מאתגרים אלו יכול היה להסתיים בהפיכה צבאית או במעשה דומה שהיה מעמיד את ישראל במצב משטרי דומה לשכנותיה – סוג של דיקטטורה. ואף על פי כן, הנה אנחנו בישראל הדמוקרטית של 2022 בואכה 2023. מרבית קוראי מאמר זה נולדו לתוך המציאות הדמוקרטית כמתנה משמיים. עבור הדור שלי, שהוא דור הביניים של המדינה, ועבור ילדינו בוודאות, לא קיימת מציאות אחרת. מבחינה זו אנחנו חשופים לסכנת 'היורש האציל' כפי שהגדיר אותה הפילוסוף הספרדי החשוב אורטגה אי-גאסט – קיבלנו בירושה מתנה שדורות על גבי דורות נאבקו מאבקי אדירים כדי להשיג אותה, היא מובנת לנו מאליה, ומכאן הסכנה שתחמוק מכפות ידינו כיוון שאיננו מבינים את שבריריותה והמאמץ שעלינו להשקיע בלשמר אותה. אולם, מרבית אוכלוסיית העולם אינה חיה במדינות דמוקרטיות, ובמדרון חלקלק של כמה שנים, גם ישראל יכולה למצוא עצמה שם. פשוטו כמשמעו.
מה עלינו לעשות? השמירה על הדמוקרטיה היא עבודה קשה. הדמוקרטיה היא שיטת ממשל איטית, מסורבלת ולעיתים מעצבנת. יש להתעקש על זכויות המיעוט, להקפיד על הפרדת רשויות ועל חלוקת הכוח ביניהן, לעודד חינוך ושיח פלורליסטי ומכיל מגיל ינקות ועד בגרות, לטפח חברה אזרחית בריאה ופעילה, להאזין לדעה מנגד, להתווכח, לקבל או לא – למי יש זמן וכוח במירוץ החיים לעסוק בכך?
ובכל זאת, כל אחד ואחת מאיתנו, מחוייבים בכך ואין לנו הזכות להתנער הן המשימה. אחד כותב ברשתות חברתיות, שניה יוצאת להפגנות, שלישית מארגנת מפגשים בין מגזרים שונים. אנחנו במרכז ק.מ.ה מחברים בין אנשים בתוך קהילות ובין קהילות, ועוסקים בחינוך מינקות ועד גילאים מבוגרים, תוך שימת דגש על עקרונות של חיבור אוטנטי בין אנשים ותחושת שלומות.
במשנה, מסכת אבות כתוב:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה
מה שאומר שבשמירה על הדמוקרטיה, כמו בכל אתגרי החיים הגדולים באמת, לעולם לא נגיע לשלט 'הגעת ליעד'. גם מייסדי האומה שלנו ידעו זאת, ובכל זאת פעלו ללא לאות להקמתה ולשימורה. וזו גם המשימה שלנו כל עוד אנחנו בוחרים לחיות במדינה הנפלאה הזו שזכינו לה.
מקורות השראה למאמר:
אודי מנור, מבט היסטורי סובייקטיבי מנקודת מבט אובייקטיבית, 2014, מכון מופ"ת.
בנימין זאב-הרצל, אלטנוילנד (מדינת היהודים), 2008, ידיעות ספרים. (לתרגום המלא הישן באתר 'בן יהודה')
חוזה אורטגה אי-גאסט, מרד ההמונים, 1978, זמורה-ביתן.
