ככל שהתקרב יום הכיפורים קבוצת הווטסאפ הרדומה של בוגרי היחידה שלי בסדיר התעוררה לחיים. "ביום שלישי יוקרן בערוץ 12 סרט על גבורת חיילי היחידה בהר אביטל" כותב מישהו ומיד מקבל מבול של תגובות ממי שהיו שם, או שירתו בתקופת המלחמה, או כמוני, גדלו על המורשת של גבורת היחידה בקרבות רמת הגולן ובכלל. שלל קישורים לכתבות, סרטוני תעודה, סיפורי נופלים ומי שצלחו את המלחמה בשלום, פחות או יותר, ממשיכים למלא את הקבוצה.
יוני 1994, אני חייל בן 19 שמגיע בפעם הראשונה למוצב החרמון, המקום שעתיד להיות ביתי בשנתיים הקרובות. בכניסה לאחד מהפתחים הרבים למחילות התת-קרקעיות שמרשתות את המוצב תלוי שלט זיכרון לחייל בשם אלפרד, אחד הנופלים הראשונים במלחמת יום הכיפורים, שנהרג כאשר הקומנדו הסורי כבש את המוצב ולקח את מרבית החיילים לחודשי שבי ארוכים ומסויטים בסוריה. 12 שעות אחרי שאני מגיע למוצב אני כבר שומר עם מקלע מאג דרוך, באותן עמדות השמירה שבהן שמרו אותם חיילים באוקטובר 1973. אותו שקט לילי, אותו הקור של החרמון בלילות הסתיו, אותו לילה אפל ולא נודע מקיף אותי מסביב.
מה חיבר ביני וביניהם, אני תוהה ביני לבין עצמי היום, ומדוע צעירים בני 20-19 היו מוכנים להקריב כל-כך הרבה? למה אני הייתי מוכן לעשות את אותו הדבר עשרים שנה מאוחר יותר ומה גורם לי היום, כמעט 30 שנה אחרי שהסתיים השירות שלי, להזדעזע ולהתרגש כל-כך מסיפורי חיילים במלחמה שהתרחשה לפני יובל שנים?
אחד הדברים שבולטים בעדויות ובכתבות על המלחמה היא תחושת הלכידות הגבוהה בחברה הישראלית: תחושה של התגייסות לאומית, כאשר עשרות ומאות אלפי אנשים עוזבים הכול באחת ומתייצבים ללא נודע, בידיעה ברורה שהם יוצאים למקום שבו חייהם יהיו בסכנה; ישראלים שגרו או שהו בחו"ל ונלחמו על מקומות בטיסות לישראל רק כדי להגיע לתופת המלחמה ולתרום את חלקם; חיילים שנפצעו ודרשו לחזור לחזית רק כדי לא להשאיר את חבריהם לבד. זו כמובן אינה חזות הכול אולם זו התחושה שעולה מתוך עשרות מקורות שאליהם נחשפתי בשבועות האחרונים.
מה יכול ליצור רמה כזו של לכידות בקרב קבוצת אנשים שמביא אותם לוותר על ביטחונם האישי למען הכלל? בעיניי היו אלה חמישה אלמנטים משמעותיים מאוד בחברה היהודית בישראל של לפני 50 שנה, שמידת העוצמה שלהם הולכת ומצטמצמת בהדרגה ככל שהמדינה הופכת להיות מפוצלת ומפולגת בין זהויות ומגזרים שונים:
- זהות ושייכות – ככל שיש מרחב חיים המכנס אנשים סביב ערכים ואתוס משותפים, יכולה להיבנות תחושת זהות משותפת. התחושה שאני זוכר מימי ילדותי ושאינני מצליח לחוש אותה בשום מקום אחר בעולם היא תחושת ה'שלנו'. היא מורכבת מכך שאני יודע שלמי שסביבי ולי יש היסטוריה ותרבות משותפים ושהשורשים שלנו מגיעים מאותם המקומות ויש לה עשרות ומאות ביטויים, כמו למשל אווירה של ערב חג או ההבנה של כיצד בדיוק להתנהג ולפרש כל מצב – תחושה של בית
- חינוך – תחושת הזהות לא נוצרת יש מאין, היא תוצר של חינוך המתקיים בכל מרחבי החיים, פורמליים, בלתי פורמליים וא-פורמליים. החינוך מתרחש בחשיפה היום-יומית לשפה מאחדת, לתקשורת שמדברת ב'אנחנו' או ליצירות תרבות שמדגישות את המשותף. הזהות נבנית כתוצאה משיח רציף בין מבוגרים לילדים, בין מבוגרים למבוגרים ובין ילדים לבין עצמם
- חיים משותפים (או במילים אחרות קהילה) – חינוך לזהות משותפת לא יכול להתקיים בלי מגע שוטף ותכוף בין אנשים. החיבור נבנה מתוך מרחבי חיים המזמינים קהילתיות (שכונה, בלוק, רובע, חוג במתנ"ס, בית ספר) ויחסים של נתינה וקבלה מרצון (לא כי אני מוכרח אלא כי אני מבין שלטובת כולנו כדאי שנשתף פעולה)
- דמוקרטיה – החברה שלנו לא נבנתה כחברה של מעמדות או של קסטות ואיש לא שווה יותר מרעהו מבחינת החוק או לפחות לא אמור להיות. נקודת הפתיחה שלנו דומה ואם היא אינה כזו תפקידה של החברה לאפשר לכל אחד להדביק את הפער. לערך השוויון בפני החוק וליכולת של כל אדם להשפיע על החברה שבה הוא חי יש חשיבות קריטית לרצון שלי להילחם כתף אל כתף עם מי שנמצא לידי ולסכן את חיי עבור אחרים והיא קריטית עבור האלמנט האחרון
- אמון – בלעדיו אין בסיס או יסוד לקבוצה אנושית. ההבנה שמי שנמצא לידי לא מבקש להרע לי, שיש לנו אינטרס דומה ותמונת עתיד משותפת ושטוב לנו הביחד מאשר הלחוד.
אינני רוצה לייצר אידיאליזציה של העבר. תחושת הלכידות שאותה אני מתאר התקיימה בתוך פלח אחד, משמעותי וגדול ככל שיהיה, של החברה הישראלית. הציבור הערבי, הציבור החרדי וסקטורים אחרים בחברה לא היו שותפים לה ברובם, מרצון או מכורח, והשיתוף שלהם בתוך האתוס הישראלי מהווה אתגר עבור החברה הישראלית גם כיום. אולם, באותה מידה, אסור להקל ראש או לזלזל בלכידות ולראות בה מצג שווא או אידיאל שקרי. בלעדיה קרוב לוודאי שלא הייתי כותב שורות אלה במוצאי יום הכיפורים 2023 במדינת ישראל.
העימותים שאירעו בערב יום כיפור האחרון בין מתפללים שביקשו לקיים תפילה בהפרדה בכיכר דיזינגוף לבין תושבים שניסו למנוע זאת, מהווים הוכחה לכך שעשרות שנים של פוליטיקת זהויות ומגמות של בידול מפרידים בינינו לבין הדור של מלחמת יום הכיפורים. אין לדעת איך החברה הישראלית הייתה עומדת במבחן של מלחמת יום הכיפורים אם הוא היה מתחולל בימינו, אבל כל אחד ואחת מאיתנו יכול להסתכל מסביב ולראות כיצד ניתן להתמקד במשותף במקום במה שמפריד וכיצד אפשר לחזק קשרים ויחסים עם הקהילה שסביבנו ולא רק במעגלים שבהם נוח לנו. זו התובנה שלי מיום הכיפורים הזה.
*התמונה לקוחה מתוך ארכיון המדינה
