כיצד החייאת התרבות מקנה חוסן לקהילה בימי משבר
עד לפני כמה חודשים התרבות נגעה בכולנו ואנו נגענו בה. בימי הקיץ, רק לפני שנה, אפשר היה לשבת בחברותא על הדשא, עם בירה צוננת ביד, לשמוע הרכב מוסיקלי משובח ולשיר. אפשר היה להתאסף יחד על הצוק, אנשים מכמה ישובים, ולצפות בסרט גולשים ישן או ליצור פסיפס על קיר של מחסן נטוש בכפר.
היום אנו נמצאים בעיצומם של 'ימי מגפה', תקופה חסרת וודאות שבה אנו לא מורשים להתקהל וליצור יחד. התרבות הופכת להיות מושג רחוק, וככל שהיא מתרחקת כך גם הנשמה שבנו מתרוקנת לאיטה. התהליך הוא עצוב ולא בהכרח שמים אליו לב, אך הקהילה הולכת ונחלשת ללא תרבות וללא אירועים שמקנים לה דעת ורוח, אמנות וכיוונים חדשים לצמיחה.
מרכזים קהילתיים, שהיוו בית לקהילה, נסגרו עם בוא הקורונה ויצאו לחל"ת. הקהילה נשארה ללא מענה אנושי ונאלצת לתקשר באמצעות סרטונים, בפלטפורמות מדיה שונות. היום אנו מבינים שהקורונה תהיה איתנו, כפי הנראה, לעוד זמן רב, ועלינו לנסות ולהסתדר עם המצב הקיים ולראות כיצד משמרים אירועי תרבות עבור הקהילה, גם כשלא ניתן לקיים אותם באופן פיזי.
אז מה כן אפשר לעשות כדי לחוות את תחושת ה'חבר'ה על הדשא'? איך ניתן להעניק לקהילה חוסן בימי משבר, אי וודאות ובידוד?
הדבר החשוב ביותר שיש להקפיד עליו הוא שמירה על קשר ישיר עם הקהילה, קשר חי ונושם. יש לרתום את יכולות הפלטפורמה הדיגיטלית לטובת העניין, ולהמיר את אירועי התרבות שהיו עד כה בתקשורת מסוג חדש. תקשורת מסוג זה אומנם תעבור אל הקהילה במדיה, אך תשודר בזמן אמת ותשתף את הקהילה בזמן השידור.
איך עושים זאת נכון?
הדגש הוא על שיתוף תמידי. הידיעה שלכל אחד ואחת יש עם מי לשוחח בזמן אמת היא הכרחית. יש להקפיד לשלב בתוכניות אנשים מהקהילה בגילאים שונים, לצד אורחים נוספים, ולתת במה לתכנים מגוונים.
אני מאמינה שבאמצעות תקשורת ישירה ניתן לחזק את הקהילה, לרענן את המשאב האנושי (המתנדבים), לגלות תחומי עניין חדשים, להפיח תקווה ולשמר ערכי תרבות מעשירים, שבכוחם לשמח ולהעצים כל אחד ואחת.
אל תוותרו על תרבות! אל תוותרו על קשר ישיר עם הקהילה. הכשירו את העובדים הקיימים לעבודה במציאות ווירטואלית מתקדמת והמשיכו ליצור. צרו את ה"דשא" הנכון לתקופה זו ודאגו שהחבורה תישאר מחוברת.
"…התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת… " (עמוס עוז)