שיחה עם עידן עמיאל, פסיכולוג קליני ומנהל מרכז הסמכות החדשה במרכז שניידר*
קריסתן של הסמכות ההורית והסמכות החינוכית בעשורים האחרונים מהווה את אחד הגורמים המרכזיים לעלייה הדרמטית וההקצנה באלימות בקרב ילדים ונוער. סמכות היא מערכת יחסים בין שתי דמויות או ישויות שאינן שוות כוח, כלומר שהשוויון אינו מתקיים ביניהן מלכתחילה, לדוגמה הורים וילדים או מורים ותלמידים.
הסמכות בימים עברו התבססה בעיקר על פחד, ציות עיוור ושימוש בסנקציות, אך אלו אינם נמצאים בהלימה לערכים מרכזיים בתרבות המערבית כיום – חופש בחירה, חינוך לאוטונומיה ופלורליזם תרבותי. הסמכות החדשה מציעה איזון בין שתי הגישות, בין היתר באמצעות בנייה של קהילה תומכת, במטרה לסייע להורים ולאנשי חינוך לגשר על הפער שבין כוחניות לבין ויתור.
אחד העקרונות המרכזיים של גישת הסמכות החדשה הוא שמבנה הכוח המקובל בעבר, לפיו הסמכות מרוכזת בידי אדם אחד (מורה או הורה), קרס וכיום נדרש מבנה שבו הסמכות שואבת את כוחה מתמיכה הדדית ומלגיטימיות ציבורית רחבה, תוך שותפות עם גורמים תומכים בקהילה.
כשמיכאל, אחד מילדי, היה בן 8, לקחתי אותו לחוג כדורגל. בזמן שחיכינו לתחילת החוג אחת הסבתות החלה לצעוק על אחד הילדים ואמרה: "למה אתה מרביץ לו? מה אתה עושה?". אחת האימהות ענתה לה באומרה: "מה את מתערבת, את אמא שלו?" והסבתא ענתה: "אני לא אמא שלו אבל ראיתי שהוא בעט בילד אחר". התחיל ביניהן ויכוח על הלגיטימיות שבהתערבות של הסבתא, אשר גדלה בדור שבו היה מקובל שמבוגר יבצע התערבות חינוכית גם במקרה שלא מדובר בילד שלו. האמא, שרק דור אחד מפריד בינה לבין הסבתא, כבר התבגרה בסביבה שאינה רואה בעין יפה התערבות מעין זו.
אחת התופעות שמתרחשות בתרבות המערבית בשנים האחרונות היא התמקדות בצרכים של אלה הזקוקים לדמויות סמכותיות, קרי ילדים ובני הנוער, ומנגד הזנחה של צרכי הדמויות הסמכותיות עצמן והפיכה של הורים ומורים ל'שק חבטות'.
הטרגדיה הנלווית לתופעה זו היא השתרשות התפיסה שמי שאמור לגדל ולחנך ילד אלו הוריו בלבד, אשר נדרשים לחנך את ילדם על בסיס הנחות כגון 'אתה יכול', 'אתה מסוגל' ו'אתה תמיד יכול להצליח'. תפיסה זו גורמת להורים להאמין שהם אלו שיכולים וצריכים לטפל בילדיהם לבד ותמיד להצליח בכך, כך שאם ילד מתנהג באופן לא ראוי מיד מופנית כלפיהם אצבע מאשימה: "איך ההורים שלו גידלו אותו?".
מבחינה סטטיסטית ילדים גדלים היום בצורה בטוחה יותר בהשוואה לעבר אך זהו עדיין דור הסובל מחרדות ומדיכאונות. אחת הסיבות לכך היא שילד מבין שרק המשפחה הגרעינית, אמא ואבא, אחראים עליו ואם משהו יקרה להם לא ברור לו 'מה יהיה איתי?'. היכולת שלנו כהורים להרחיב את מנעד הקשרים של הילדים עם הסביבה הקרובה משחקת תפקיד חשוב בבנייה של רשת ביטחון פנימית אצלם, אך במקביל הורים מדווחים על תחושה של בדידות אשר נובעת מהעומס המוטל על כתפיהם. אם פעם הורה היה צריך לדאוג לילד רק למזון ולקורת גג, הרי שהיום הוא גם צריך לדעת לזהות את הצרכים הרגשיים שלו, להגיב אליהם ולטפל בהתאמה. ואיך יכול ההורה לזהות את הצרכים הרגשיים? מי מגדיר אותם? המומחים כמובן, דבר שגורם להורים להתרוצץ בין מומחים ואף ממלא אותם בתחושות אשמה. כדי לתמוך בהורים שרגילים לתרבות הזו אנו עובדים על שינוי הרגלים, במטרה להחזיר את ההורים למצב של הסתייעות בגורמי תמיכה טבעיים המצויים בסביבתם.
אחד המוטיבים המרכזיים במודל 'הסמכות החדשה' הוא שנחוצה קהילה שלמה כדי לגדל ילד אחד. הגישה שמה דגש על חשיבותה של הקהילה במארג החינוכי ונותנת בסיס לגיטימי למעורבותה בחינוך. כך, הורים ואנשי חינוך אינם המחנכים הבלעדיים, דבר שמקטין את החרדה והתסכול בקהילה כולה ומחזק את תחושת השייכות.
ניקח לדוגמה מקרה של נערה שמסרבת ללכת לבית הספר – מהן הסיבות לכך? פעמים רבות קשה מאוד למצוא את התשובה האמיתית אולם לרוב ההורים מבינים שיש צורך בבירור ובשינוי. המטרה היא לסייע להם להבין את הצורך לפעול ולערב את מי שניתן על מנת לסייע, כלומר את הקהילה המורכבת מהאנשים שסובבים את הנערה בכל מרחבי החיים – חברות, צוות חינוכי, משפחה ועוד. המטרה במודל 'הסמכות החדשה' היא לעודד יצירה של שיתופי פעולה שיביאו לשינוי ביחד, לאו דווקא מתוך הסכמה על הדרך הנכונה לשינוי אלא מתוך הבנה שלא ניתן לקבל את העובדה שהנערה אינה מגיעה לבית הספר.
אחד הדברים שקורים בתרבות שלנו כיום היא הרכישה של תמיכה כפי שקונים מוצר, כך שידוע על איזה סוג של תמיכה משלמים ואם היא לא עובדת מחליפים אותה באחרת. לעומת זאת, כשפונים לעזרה של גורם בקהילה או ברשת החברתית (חבר, בן משפחה, קולגה) מקבלים את העזרה שהוא יכול לתת ולאו דווקא את העזרה שעליה חשב המבקש. בנוגע לגידול ילדים מומלץ מאוד לפנות לעזרת הקהילה, מתוך מחשבה שעדיפה למשל עזרה של 4-3 שעות בשבוע שתינתן על ידי דודה מעט 'פסיכית' על פני שעה של סיוע פסיכולוגי. הקהילה נמצאת בחייו של הילד כל הזמן, בניגוד לפסיכולוג, ויש ערך גם בקבלת עזרה ממנה וגם בחוסר הידיעה הברורה של סוג העזרה הנדרשת.
באחת ההכשרות לפסיכולוגים שמתקיימות ב'מרכז הסמכות החדשה' סיפר אחד המשתתפים על משלחת סיוע לאזור מוכה אסון במדינת עולם שלישי שלקח בה חלק. אחד המקומיים אמר לו: "אני לא מבין מה אתם עושים. אנחנו רגילים שמי שעובר טראומה צריך לצאת כמה שיותר החוצה להתרועע ואתם כל הזמן מכריחים אותו להיכנס, להסתגר ולדבר על זה עם אדם שהוא לא מכיר (פסיכולוג)". בהשוואה לכך, האם לאותה נערה שלא מגיעה לבית הספר עדיף לדבר עם פסיכולוג או שחברותיה יגיעו אליה הביתה וינסו לעזור ולהביא אותה לבית הספר?
ישנה הקבלה בין מורים לבין הורים בהקשר הזה, כאשר המורים, בדומה להורים, בודדים בתפקידם. כשמורה נתקל בקושי הוא יחפש לרוב תשובות בתוך עצמו, ומניסיון, קיים קושי גדול לשכנע מורים לחפש את העזרה בסביבתם או בדמויות שבקרבתם. לדוגמה, האתגר הקלאסי של ניהול משמעת כיתתית – מה לעשות במצבים של תלמיד או מספר תלמידים עם בעיות משמעת חוזרות ונשנות אשר אף שיטה לא מצליחה להתמודד עימן? הפתרון עשוי לבוא מפנייה לסביבה הקרובה ולעזרת ההורים, מכיוון שאם המורה מקבל גיבוי מהסביבה או מההורים יש לכך אפקטיביות רבה יותר מפעולה שלו לבד מול הילד. אם פנייה לסביבה או להורים אינה עוזרת על המורה להרחיב את רשת התמיכה שלו בטיפול בבעיה, למשל יחד עם מורים מקבילים, תוך ניסיון להבין כיצד ניתן לשתף פעולה בעבודה עם אותו הילד. כשמורה מגייס תמיכה כזו הוא נעמד מול הילד לא מתוך עמדת כוח אלא מתוך עוצמה. זו תפיסה אשר הופכת את הקהילה לגורם אופרטיבי בתרבות שבה הקהילות או הכפרים נשחקן לגמרי ונעלמו וההורים והמורים נשארו לבדם. אל לנו להשאיר את הדמויות החינוכיות המשמעותיות שמגדלות את הדור הבא לבדן.
* מרכז הסמכות החדשה הינו מיזם של קבוצת פסיכולוגים העובדים במסגרת המרפאה לסמכות הורית במרכז שניידר לרפואת ילדים.
עידן עמיאל, נשוי ואב לשניים, היה בעברו מהנדס תעשיה וניהול (.B.Sc מאוניברסיטת תל אביב) וביצע הסבה מקצועית לתחום הפסיכולוגיה הקלינית בגיל מאוחר יחסית. החל משנת 2004 מנהל את המרפאה לסמכות הורית.
