לפני כ-15 שנה שלחתי לאחי שזה עתה עבר לגור בברוקלין, ניו-יורק, כתבה קטנה שקראתי בידיעות אחרונות, על מכולת שיתופית בשכונה שלו. התגובה שלו, כראוי לבן קיבוץ שבילה חלק נכבד מחייו בעולם של כלכלה שיתופית, הייתה נחרת בוז אלקטרונית בנוסח "פחחח… קו-אופ? אני???".
שני ילדים, ארבעה כלבים ושני חתולים מאוחר יותר, אחי הוא חבר של כבוד בקו-אופ שבשכונת מגוריו, כבר קרוב לעשור. הוא אומר שאומנם לקח לו זמן עד שהשתכנע שהמטלות השיתופיות שוות ערך לתמורה, אבל אחרי שהתרגל, השד אינו נורא כל כך. במהלך המשמרות בקו-אופ, שכוללות בין היתר אריזה של מוצרים, השיחה קולחת והחברים לתורנות – מתכנת אפליקציות, מגייס כספים ובמאי טלוויזיה – מחליפים סיפורים, חוויות והמלצות. לעתים הוא משמש כקופאי ומתוודע למוצרים אזוטריים ולמתכונים מעניינים. וישנן גם חוויות ייחודיות בזמן הקנייה – נגן גיטרה שמופיע באזור הקופות ומנעים את זמנם של הקונים וגם מערכת הכריזה, שמשמשת בעיקר לאיתור של מוצרים, ומובילה לרגעים משעשעים: ״האם הקו-אופ מחזיק קמח תירס נטול גלוטן?״, שאל אחד הקונים…״קונה-חבר, כל קמח תירס הוא נטול גלוטן״, באה התשובה ממערכת הכריזה…
אחת הדוגמאות להצלחתה של כלכלה שיתופית-קהילתית לאורך זמן, נמצאת דווקא ברובע ברוקלין שבניו יורק, מעוז האינדיבידואליזם. ה"פארק סלופ פוד קו-אופ" (Park slope food co-op) הוא הסופרמרקט הקואופרטיבי הוותיק והגדול בעולם. הקו-אופ, שנפתח ב-1973, הוא הרבה יותר מחנות מצרכים – הוא מוסד תרבותי, חברתי, פוליטי ובאופן מפתיע אולי, הוא גם מאוד רווחי.
הרעיון פשוט: בתמורה למחירים אטרקטיביים ומוצרים טריים, החברים בקו-אופ (שמספרם כ-17,000) מחויבים לעבוד אחת לארבעה שבועות במשמרת בת שעתיים וחצי (ובעברית קיבוצית – תורנות). החברים משמשים כקופאים, ממלאים מדפים, מבצעים עבודות משרדיות ועבודות ניקיון ועוד. חבר שאינו עומד בחובת המשמרות נשללת ממנו הזכות לערוך קניות בקו-אופ, עד שמילא את מחויבותו. כל הבוגרים במשק בית החבר בקו-אופ מחויבים במתן משמרות, כולל שותפים לדירה, מה שיוצר לעיתים מעמד ממורמר של חברים בעל כורחם.
הגישה השיתופית, שכמעט ואינה קיימת בארה״ב, מהווה אף היא מקור למשיכה. ישנם כאלה שנהנים מכך שהקו-אופ הוא לא רק חנות, אלא מקום בו ניתן להכיר, להתעניין וללמוד.
אחד היתרונות המשמעותיים של הקו-אופ הוא חיזוק האיתנות הקהילתית. הוא מחזק את האתוס הליברלי של השכונה ואת אופייה, הוא משקף את רוח הזמן, משתנה איתה ובו בזמן גם משפיע עליה. הוא מחבר בין התושבים ויוצר מפגשים בלתי פורמליים. אירועים מקומיים, בעיקר בהקשר החברתי, כגון סכסוכי עבודה, אך גם מחסור בכרוב סגול, מסוקרים בדרך קבע בעיתון הקו-אופ.
בתרבות האולטרה-צריכה האמריקאית, הקו-אופ הוא מקור לשייכות ולתחושת גאווה עבור תושבי השכונה, גם מעצם ההליכה שלו, ולו במעט, כנגד הזרם. הוא מהווה עבור רבים מהתושבים חלק מהותי מזהותם הקהילתית, סמל מקומי ומרכיב מרכזי בסיפור הקהילתי של פארק סלופ.
דוגמה משמעותית לקשר שבין כלכלה שיתופית לאיתנות קהילתית ראינו כאן בארץ בראשית משבר הקורונה, על רקע החשש ממחסור במזון וההסתערות על המרכולים בעקבות כך. חברי 'העגלה', המכולת השיתופית במצפה רמון, הפועלת במבנה כמעט זהה לזה של הקו-אופ בפארק סלופ, נערכו מראש למשבר כך שלאף קונה לא חסר מזון. חברי המכולת, המונים בשגרה כ-120 משקי בית, ערכו סדרה של מפגשי חשיבה, אשר בעקבותיהם הוזמנה מראש כמות גדולה של סחורה. בנוסף, הם לקחו על עצמם לדאוג לקשישים ולאנשים המצויים בבידוד בכל רחבי העיר, לאספקה של מצרכים. בערב חג הפסח סיפקה המכולת מזון ליותר מרבע מתושבי העיר, בהתארגנות מהירה ובהתנדבות מלאה, כולל הנחה של 15% לקשישים ולמתורגמנים לקשישים שאינם דוברים עברית. כיום מהווה 'העגלה' מוסד קהילתי שהוא חלק בלתי נפרד מנוף העיר.
מכולות שיתופיות קיימות ברחבי הארץ וברחבי העולם. חלקן משתפות פעולה זו עם זו ויוצרות רשתות קהילתיות בעלות יכולת רכישה גדולה יותר, וכך מחברות בין אנשים מקהילות שונות. התמריץ להקמתן הוא בדרך כלל כלכלי – ייצור של כוח קניה שיילחם במחירים ובפערי השיווק של רשתות השיווק הגדולות, אך עם הזמן המיקוד עובר מהרווח הכלכלי לרווח הקהילתי.
