המציאות שאחרי ה-7.10 העמידה יישובים וקהילות שפונו מביתם בפני מצב שלא היה מוכר מאירועי קיצון קודמים. עוגנים קבועים ומוכרים שהיוו משאב משמעותי ליכולת של היחיד, הקהילה והיישוב בהתמודדות עם משבר לא עמדו עוד לרשותם הגורמים השונים, בין אם אלו מבנים פיזיים, מנגנוני פעולה של צוותים וועדות או התפיסות של היחיד והקהילה את תפקידם ואת מקומם. בעלי תפקידים ואנשי מקצוע מתחום הקהילה מצאו עצמם מתמודדים עם הצורך לאסוף, לנהל, לשמור ולהוביל קהילה ללא עוגנים אלו. אחד המרחבים האפשריים לחידוש משאבים וכוחות קהילתיים הוא בעולם הטיפולי, שהפך נחוץ כל כך במציאות שהתהפכה ב 7.10, זאת לצד העולם הארגוני והקהילתי המוכר.
תפיסתי המקצועית היא של 'גם וגם' ולא 'או-או', כלומר הקהילה מהווה משאב טיפולי ומניעתי בהתמודדות של היחיד עם משבר לצד התהליך הפרטני. המרחב הקהילתי מורכב מאנשים, מקבוצות, ממסגרות השתייכות, מהזדמנויות למעורבות חברתית ומעוד מרכיבים המזמנים ליחיד (כמו גם לקבוצות) מקום להביא לידי מימוש יכולות וחוזקות שלא תמיד נמצא להן ביטוי כאשר הוא לבדו. לצד זאת יכול היחיד למצוא מקום בטוח, תומך ומעצים בהשתייכות לקהילה, שחשיבותה נמצאה משמעותית ביותר במגוון של מדדים: שלומות פיזית ונפשית, מימוש אישי, קידום של השכלה ותעסוקה, קידום של מוביליות חברתית ועוד. זו אינה תפיסה חדשה במהותה אלא זיהוי של זרקור חדש ליישום ידע קיים. בנוסף, הקשר בין אנשי טיפול לאנשי קהילה יכול לתת מענים מיטיבים ומגוונים בעבודה פרטנית וקבוצתית בזמן שגרה, כך שהמסגרת הקהילתית היא חלק מסל המשאבים העומדים לרשות היחיד ומסייעים לו להתגבר על המשבר ובמקביל היחיד יכול להתחזק ולהוות משאב עבור הקהילה.
בהיבט של בניית חוסן ניתן לבחון את הקהילה כפי שמסתכלים על היחיד – את החוסן אנו בונים בעת שגרה וזוהי למעשה האיתנות. התפיסה המזהה כי ליחיד יש משאבים העומדים לרשותו, אשר בהם הוא משתמש בשגרה והם אלה אשר ישמשו אותו גם באירועי דחק, נכונה גם לגבי הקהילה. חוסן קהילתי משמעותו אמון באחר, תחושת שייכות וקשר למקום, תחושת מסוגלות, הנהגה חזקה היודעת להוביל בעת משבר ומנגנונים לפעולה בעת אירוע קיצון. את כל אלה אנו בונים בזמן השגרה: מחזקים אמון בין אנשים, מייצרים תחושת שייכות וקשר למקום, מעגנים מנגנוני עבודה ושגרות פעולה לקידום צרכי הקהילה וחבריה ומבססים מנהיגות יציבה. אם השיח הטיפולי הוא לרוב ברמה פרטנית הרי שבמקרה של משבר כה רחב ועמוק מדובר על חוויה קולקטיבית ואנו מוצאים קהילות וקבוצות בטראומה ולא רק יחידים. המשמעות היא שגם אנשי הקהילה צריכים להכיר את החשיבות והיכולות של עולמות הטיפול ולבחון כיצד ניתן להביא אנשי מקצוע, אשר עובדים בדרך כלל בצורה פרטנית, לעבוד עם קבוצות ואף קהילות שלמות.
לכל אלה ניתן להוסיף את החשיבות של פעולות אשר ירחיבו את חיזוק האיתנות בשגרה ובכך יגבירו את החוסן בשעת חירום, הן ברמת היחיד והן ברמה הקהילה. הכוונה היא ליצירה של הזדמנויות עבור כל אחד על מנת שיוכל למצוא את עצמו במסגרת חברתית כגון: קבוצות ספורט, הרכבים מוסיקליים (להקה, מקהלה, תיאטרון), יוזמות סביבתיות (גינה קהילתית, נגריה קהילתית, חנות יד שנייה), קבוצות לפי גיל או מגדר, קבוצות לפי רחוב או שכונה, מיזמי אמנות קהילתית, מסגרות התנדבות לנזקקים ועוד. כל אלה אינם רק “Nice to have” והיום אנו מבינים כי הם הכרחיים לכולם – יחידים, קבוצות וקהילות.
המפגש בין אנשי הקהילה לבין אנשי הטיפול חשוב מאוד. השיח לא תמיד קיים וגם אם כן הוא מתקיים לרוב בין עובדי הרשות המקומית לבין עצמם (אגף רווחה עם אגף קהילה). כעת משתרשת ההבנה כי השיח צריך להיות בין כלל הגורמים המעורבים בתחומי הקהילה והטיפול – הציבוריים (עובדי הרשויות ומשרדי הממשלה), הפרטיים (בעלי עסקים פרטיים בתחומי טיפול וקהילה כגון מטפלים, יועצים ומנחי קהילות) והארגוניים (עמותות וחל"צ). חשוב שאנשי בינוי קהילה יכירו את האופן שבו עובד העולם הטיפולי, יזהו היכן מתקיימים הממשקים הפוטנציאליים ואולי אף ירכשו כלים המגיעים מהעולמות הרגשיים, שאותם ניתן ליישם בעבודה עם קבוצות, זאת מתוך הבנה שהמומחיות שלהם היא בעבודה עם קבוצות וקהילות בהיבט החברתי והארגוני ולא בהיבט הטיפולי-פרטני. במקביל חשוב שאנשי הטיפול יכירו לעומק את העולם החברתי והקהילתי שבו חיים ופועלים אנשים. הם אינם אמורים להפוך למנחי קבוצות או למובילי קהילות אולם עליהם להכיר את היתרונות והמשאבים הקיימים בהשתייכות הקהילתית וליישם אותם בפרקטיקה הטיפולית. רק בשילוב בין שני העולמות, הקהילתי והטיפולי, נצליח לחזק באמת את יכולות הצמיחה והאיתנות של הפרט והקהילה, במשבר ובשגרה.
* ד"ר נירית קורן-לורנס היא מנחת בינוי קהילה במרכז ק.מ.ה ורכזת תחום מנהיגות בחוג לחינוך חברתי-קהילתי
במכללת אורנים
