ד"ר אופירה רול משוחחת עם קתרינה בוטביניק, מחנכת באוקראינה
קתרינה בוטביניק היא אקטיביסטית חינוכית, מייסדת שותפה של בית ספר דמוקרטי באוקראינה ואם גאה לשתי בנות מדהימות.
השיחה שלנו התקיימה בזמן ששתינו נמצאות באזור מלחמה, באוקראינה ובישראל, ועסקה באופן שבו אנשי חינוך יכולים ליצור מציאות חינוכית מיטבית בתנאים מגבילים, לעיתים אפילו מסכני חיים.
דיברנו על המשמעויות של חינוך במהלך מלחמה, על תפקידה של הקהילה בתקופה כזו ועל חשיבותה של לקיחת אחריות אישית, על הקשר שבין תקווה לבין פחדים ועל האופן שבו ניתן להעצים את הילדים ואת עצמנו, כאנשי חינוך, דווקא בזמן כזה.
קטיה היא פיזיקאית ומתמטיקאית בהכשרתה. לפני מספר שנים עשתה מעבר דרמטי לתחום החינוך, ובאופן מדויק יותר לאקטיביזם חינוכי, בעקבות שיחה עם בתה הקטנה. יום אחד, מספרת קטיה, בתי אמרה לי בפשטות ובישירות: "אמא, פשוט אין לי זמן לחיות את חיי". היא הייתה אז רק בת שבע והיו לפניה עוד עשר שנים לפחות ללמוד במערכת החינוך, אך קטיה הבינה שהמערכת אינה מאפשרת לה לממש את היוזמות והרעיונות שלה. ההבנה הזו הביאה את קטיה לחבור למשפחות בעלות חזון דומה כדי ליצור יחד מרחב של חינוך משותף: "הוצאנו את הילדים שלנו מבית הספר, שכרנו דירה קטנה והתחלנו להפעיל בית ספר דמוקרטי חלופי". במקביל ביקרה קטיה בבית הספר הדמוקרטי הראשון בישראל בחדרה, ביקור שהיווה לדבריה מקור עצום להשראה וללמידה.
במהלך התקופה המאתגרת והבלתי צפויה של המלחמה באוקראינה, קטיה חשה כי הקהילה שנבנתה סביב בית הספר היא אחת הסיבות העיקריות לכך שבחרה לעסוק בחינוך ולהישאר באוקראינה. בתוך בית הספר מתקיימת קהילה קרובה של הורים בעלי ערכים דומים, שהמשימה הקולקטיבית שלהם היא ליצור ילדות מאושרת עבור ילדיהם. הם בנו את בית הספר במו ידיהם, עם משאבים מועטים ואהבה רבה וכך הצליחו, לדברי קטיה, ליצור חוויית ילדות נוספת ומיטיבה גם עבורם עצמם. היה זה תהליך משותף שבו כל אחד מחברי הקהילה השקיע את מאמציו ונשמתו בדבר יפה, חשוב ומשמעותי עבורו. באופן זה, חברי הקהילה שהתקבצו סביב מטרה משותפת, הפכו לחברים אמיתיים.
כוחה של הקהילה נתן לקבוצת ההורים את האנרגיה והאמון להמשיך בעשייתם כשבית הספר נשרף בגלל בעיה במערכת החימום וכן במהלך ההתמודדות עם תקופת הקורונה. העשייה נמשכה גם במהלך יותר משנתיים של מלחמה, שקטיה מגדירה כאין-סופית, כאשר במהלך ששת החודשים הראשונים שלה למעלה מ-1,500 פליטים עברו דרך בית הספר כמקלט זמני וכמרחב חינוכי בטוח. מציאות מורכבת זו דרשה מכל חברי הקהילה, כולל הילדים, לקחת על עצמם תפקידים חדשים ולא מתוכננים והיכולת להיות אדפטיביים תפסה מקום מרכזי.
קטיה שיתפה בכמה תובנות מחיי בית הספר בתקופת המלחמה:
- ילדים הם העוזרים שלנו ואנו, המחנכים, לא לבד. הילדים עצמם מבקשים כבוד כשווים וכעוזרים משמעותיים ובאחריותנו להאמין ביכולתם לקחת על עצמם תחומי אחריות חדשים, גם כאלו שאינם מוכרים להם
- אדפטיביות היא המפתח להמשכיות בתקופת חירום
- יש להעביר את המיקוד מרכישה של ידע אקדמי ללמידה של כישורים רכים כגון לקיחת אחריות אישית, יצירה של תפקידים משמעותיים לעצמך וכדומה
- אל תחכה לסוף ואל תתכנן איך יראה העתיד – אנחנו חולמים ועושים דברים היום, עם מה שזמין לנו כרגע
- אנחנו חוגגים את החיים בצורה המוזרה הזו ובזמן הזה
- צוות בית הספר מציע לילדים את האפשרות לשוחח על נושאים קשים כגון: מה עלי לעשות כילד אם הוריי נעלמו? אילו מסמכים חוקיים עלי להכיר? איזה מקצוע אני רוצה לרכוש בהתאם לניסיון החיים באזור מלחמה? וגם שאלות קיומיות כגון: מה זה אומר להיות חי?
- יש להבין את ההבדל בין הצרכים של ההורים בנוגע לילדיהם, בהקשר החינוכי באזור מלחמה (ממוקדי לימוד, חשוב שהילדים לא יצברו פערים), לבין הצרכים של הילדים עצמם (פעילויות פיזיות ואחריות)
- קהילה שומרת אותנו פועלים ומשמרת את החיות שלנו
השיחה שלנו הסתיימה בתחושה של תקווה שהזכירה לנו את המורשת של פרד רוג'רס, איש חינוך אמריקאי: "בזמנים קטסטרופליים / בזמני מלחמה חפש את העוזרים. וכשאתה מחפש את העוזרים אתה לא ממלא את עצמך בעצב ובאסון, אתה פשוט מתמלא בטוב של האנשים סביבך, שמספקים סיבה להמשיך לבנות את העולם לטוב יותר".
